• Example text
  • Example text2
HE
0
סוף המסע של אימי ותחילת המסע שלי
"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר" אמי אמרה לי.
איך לא אדאג, חשבתי בליבי, הרי רשום שזה שלב 3, שלב קטלני בסרטן הוושט.
וכך התחיל המסע שלנו, מסע מפרך ומתיש עם מלא תעצומות נפש שנמשך שנה. מסע שלאורכו חיי השתנו לבלי היכר, מסע בו קיבלתי פרופורציות על החיים ותפיסתי השתנתה מן היסוד.
אני רואה את המנתח יוצא מחדר הניתוחים לכיון שלנו ומתפללת לבשורה טובה, "סיימנו את הניתוח. שלב הסרת הגידול עבר בהצלחה" אני נושמת לרווחה והוא ממשיך "אך לצערי מצאנו גרורות ולפי הממצאים נותרה לאמא שלכם שנה לחיות" הוא אומר בכובד ראש. הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי, לעולם לא חשבתי על הרגע בו אהיה יתומה מאם, על הרגע שבו כנפייה המגוננת כבר לא יעטפו אותי. אמא זה הדבק של המשפחה, איך אוכל להחליף אותה בתפקיד המורכב הזה? היא רק בת 62  אני עדיין לא מוכנה לקבל את השרביט.

הרגשתי שאני צריכה להתאוורר ולנקות את הראש. למחרת נסעתי למדבר וחיפשתי הר עם תצפית מיוחדת, כזה שמצריך מאמץ בטיפוס אך שכשמגיעים לפיסגה הנשימה נעתקת.
ההתחלה הייתה קשה וככל שהטיפוס התקדם הרגשתי שהכוחות אוזלים ממני יותר ויותר, היה מעט חם, טיפות זיעה החלו לזלוג במורד גבי ותהיתי לעצמי למה תמיד אני בוחרת בדרך הקשה, למה לא ללכת להתאוורר בתצפית נחמדה שאפשר להגיע אליה גם עם הרכב? אך אז דמיינתי את אימי שנאלצת להיאבק בסרטן אלים ותצטרך לגייס כוחות נפש עצומים ולכן החלטתי שלי אין זכות להתלונן על קצת קושי.

לאחר זמן שניראה לי כנצח (15 דק') הגעתי לפיסגה, מסביבי ניצבו המון הרים בגווני חום וצהוב, הרים בתוליים שניראו כאילו אף אדם לא ביקר בהם מעולם, מולי השמש החלה לשקוע וצבעה את השמיים בוורוד עם מריחות של סגול וכתום. לעולם לא ימאס לי לראות שקיעות וזריחות, אני משתדלת לקום כל בוקר כדי לצפות בזריחה ומידי פעם נוסעת למקומות מיוחדים כדי לצפות בשקיעה. הסיום וההתחלה שבה השמש יורדת או עולה גורמים לי להבין עד כמה החיים שלנו זמניים ושהימים, השבועות והשנים עוברים מהר מאוד.
החלטתי לשחרר את כל הכעס והתסכול שהצטבר בי מאז שגילוי הסרטן ופשוט צרחתי במשך דקות ארוכות, בכיתי, התפרקתי ושיחררתי המון כעס ותסכול.
לא רציתי לשאול למה זה מגיע לה ולנו, לעולם לא אקבל על כך תשובה, זה לא יעזור או יקדם אותי במסע ולכן התרכזתי בקיים, בהווה, בכך שיש לי אותה במתנה לעוד שנה.


השבועות חלפו והאמא הלביאה שלי לאט לאט נחלשה, הכח שלה ירד בכל יום שעבר אך מנטלית היא נשארה לוחמת והיוותה עבורי השראה גדולה לחוסן נפשי.
בביקורים שלנו ישבתי במיטה שלהם בינה לבין אבא שלי, כמו ילדה קטנה, החזקתי לה את היד וכך היינו צופים בסרט ומדברים, "טלושקה, למה את בוכה?" היא מלטפת את ידי ושואלת, "אני לא בוכה אמא זו סתם דמעה קטנה, הסרט הזה פשוט מרגש," שיקרתי. איך אוכל לומר לה שכל יום איתה בשבילי הוא מתנה ושלא נותרו לנו עוד הרבה ימים כאלו?
למרות הקושי הפיזי היא לא הפסיקה לרגע לשחק עם הנכדים ואני התבוננתי והערצתי אותה, נצרתי כל רגע איתה, הערכתי כל דקה ולא בזבזתי זמן בהתעסקות בטפל.
בפורים ישבנו בגינה והעלנו רעיונות לתחפושות לנכדים, "אמא, למה את מתחפשת השנה?" אני שואלת אותה, "לא יודעת, למה כבר יש לי להתחפש?" היא אומרת לי בחיוך, "אני יכולה לספר לך בדיחה שחורה?" אני מנסה את מזלי כדי להצחיק אותה "תתחפשי לסרטן", את הצחוק שלה לא אשכח לעולם. בכל פעם שבאנו הדבר שהיה לי הכי חשוב זה להצחיק אותה, "צחוק זו תרופה" היא תמיד אמרה לי.


 
התמונה האחרונה שלנו יחד
עברו חודשים והמצב שלה לא נעשה טוב יותר, היא השתנה מאוד במראה החיצוני שלה, הפכה לאישה רזה וכחושה עם עיניים שקועות והאנרגיות שלה היו מאוד נמוכות אך למרות הכל הרוח שלה הייתה ונשארה חזקה. "החלטתי שאני טסה לארה"ב לנופר, כבר שנתיים לא התראינו ואני רוצה לראות אותה", היא חייכה אליי חיוך רחב לאחר תקופת טיפולים אינטנסיביים בהם התקשתה לחייך.
לא הייתי שלמה עם הטיסה, היה בי רגש אגואיסטי, רציתי לשמור אותה לעצמי עוד קצת, להנות מעוד זמן איכות איתה, אך מנגד ידעתי שאני חייבת לשמוח עבורה שהיא תזכה לטייל ולפגוש את אחותי שאותה לא ראתה במשך שנתיים.
ביום הטיסה נסעתי לראות את הוריי שוב, למרות שזו נסיעה של שעתיים והיינו יחד רק יום לפני כן. הייתה לי תחושה לא טובה, תחושה שלא אראה אותה יותר. התחושות שלי לרוב לא מטעות אותי והרגשתי שהפעם זו תהיה פגישתנו האחרונה. הרגשתי שהלב שלי מתפורר, שאין לי אוויר אבל הייתי חייבת לשמור על חזות נעימה ולא לשדר לרגע מצוקה, זה היה אחד הרגעים הקשים שחוויתי בחיי.

הזמנו פיצה וישבנו עם הילדים בגינה, צחקנו, דברנו ונהננו מהזמן שלנו יחד, זמן שלא רציתי שיגמר לעולם.
"אמא בואי נצטלם יחד" ביקשתי. היא חיבקה אותי במעט כח שהיה לה ואני עצמתי עיניים והתמסרתי למגע, חייכתי למצלמה והתפללתי שיהיו לנו עוד המון תמונות משותפות.
"ליטלוש תשלחי לי הודעה כשתגיעו הביתה, אני מפחדת כשאת נוהגת בדרך הזו בלילה" היא אמרה לי במבט דואג, דאגה טהורה של אמא.
חיבקתי אותה חזק חזק, מפחדת שלא אכאיב לה כיון שהייתה רזה כל כך מהטיפולים ואיחלתי להם נסיעה טובה ובטוחה והעיקר שיחזרו אלינו בהקדם, " אל תדאגי ליטלוש, הזמן יעבור מהר, כשאני אחזור ניסע כולנו לטייל יחד" היא אמרה לי עם חיוך אוהב. "אני בטוחה אמוש שלי" עצרתי את הדמעות מלפרוץ החוצה.
כשהגענו לבית היא כתבה לי הודעה: "טלושקה שלי, כמה אני מעריכה את זה שבאת היום ולו רק לשעה וחצי. אין אהבה כמו אהבה של אמא. אני אוהבת אותך מאוד מאוד ביתי היקרה וכבר מתגעגעת." עד היום אני קוראת מידי פעם את ההודעות שלנו אבל ההודעה הזו תחקק לי לעד, זה היה היום האחרון בו ראיתי אותה.

בארה"ב אחותי עשתה הכל כדי שהיא תהנה מאוד במשך 3 חודשים, היא בילתה, טיילה המון בטבע, נחה, צברה חוויות ובעיקר הייתה רגועה, עד כדי כך שבקושי צרכה כדורים לשיכוך כאבים. ככה זה, הגוף והנפש הם מקשה אחת, כשאנחנו מכניסים רוגע נפשי לחיינו הגוף מתרפה.
התקופה הזו הייתה עבורי כמו נצח והימים עברו לי לאט. ביום הטיסה חזרה לארץ התרגשתי כל כך עד כי לא הייתי מסוגלת לאכול, רק חשבתי על הרגע בו אחבק את הוריי. סיפרתי לילדים שלי שהנה, מחר סבתא וסבא חוזרים לארץ ועם הסיפוק הזה עליתי לישון, שמחה על כך שהתחושה שהייתה לי בפגישתנו האחרונה התבררה כשגויה.
באמצע הלילה התעוררתי לקול רטט מציק, בהתחלה חשבתי שזה חלום אבל הרטט לא הפסיק וכשפתחתי את עיניי ראיתי עשרות שיחות שלא נענו מאחיי והבנתי שהגרוע מכל קרה.
בשדה תעופה, פחות מ 3 שעות לפני העליה למטוס חזרה לארץ, אלינו, היא עברה מוות קליני ממנו לא חזרה. את החזרה לארץ היא עשתה בארון ומאז חיי השתנו לעד והחור שנפער בלבי לעולם לא נסגר.

לאחר כחודשיים טסתי לאחותי. טיילתי במקומות בהם היא טיילה, הבטתי על הנוף עליו היא הביטה, האכלתי את הסנאים שהיא האכילה והרגשתי שעבורי זו סגירת מעגל. הרגשתי שהיא מלווה אותי לאורך כל הטיול ונמצאת איתי ברוחה. הטיול היה טעון רגשית, התפרקנו יחד ובכינו אך לרוב צחקנו והעלנו המון זכרונות על אמא, זכרונות שישארו איתנו לעד.
חלק בי כעס על כך שלא זכיתי להיות לצידה ביומה האחרון, על כך שהיא הייתה שם 3 חודשים ופספסתי את ההזדמנות לראות אותה שוב אך החלק השני שבי שמח מאוד על כך שהיא לא סיימה את חייה כשהיא בבית חולים מחוברת לצינורות, היא ראתה נופים עוצרי נשימה, טיילה, חוותה ונהנתה מאוד.
בטיול בארה"ב
אני יודעת שהיא לא הייתה רוצה שאני אשבר כי החיים חזקים יותר מכל דבר. לאט לאט למדתי לחיות לצד הכאב ולא בתוך הכאב, למדתי להכיל אותו ולתת לו מקום והבנתי שזה בסדר גמור שיהיו ימים של "נפילה", ימים שבהם אני נותנת מקום לעצב ולדמעות. המחלה שלה שינתה אותי לטובה, אומנם תמיד אהבתי להתעמק במהות החיים אך ההתמודדות עם הסופיות של החיים גרמה לי לראות המון סיטואציות באור שונה, והיום אני מרגישה שאני אדם מלא יותר, אני אני חיה בעוצמה גבוהה יותר, הכנסתי לחיי המון שלווה יחד עם המון תעוזה במיוחד בגלל שחוויתי על בשרי כמה החיים שלנו קצרים ולא צפויים.
בכל חיי ובמיוחד בתקופה הזו אמא שלי לימדה אותי מהי תעוזה, מהי שמחת חיים, את כוחה של אמונה, איך מגשימים חלומות, איך להיות גירסה טובה יותר של עצמי, איך לעשות טוב בעולם, איך להנות מהרגע ולנצור חוויות, איך להיות מאושרת למרות הקושי שיש בחיים (לכל אחד מאיתנו) ובזכותה ובהשראתה עיצבתי קולקציה של תכשיטים עם משמעות.

את השרשרת הראשונה, שרשרת תמיד בליבי עיצבתי במחשבה על היקרים לנו שכבר לא איתנו אך מלווים אותנו בלב בכל יום ויום, אלו שהשאירו בנו חותם לעד, אלו שבזכותם אנחנו אנשים טובים יותר.
משם התפתחה קולקציה שלמה של שרשראות וצמידים שנותנים השראה בכל תחומי החיים. תכשיטים שיזכירו לנו את המטרות שלנו, את מה שחשוב בחיים, שיזכירו לנו לנצור את הרגעים היפים, שיזכירו לנו להעריך ולהודות על הקיים, שיעזרו לנו להתמקד במסע המופלא שלנו.
התכשיטים האלו הם סמל לעוצמה שיש בכל אחת מאיתנו וכשאני עונדת תכשיט כזה אני מרגישה את האנרגיות שלי משתנות לטובה.
על הקולקציה הזו עבדתי עם המון רגש, חקרתי, קראתי כתבתי ושכתבתי שוב ושוב עד שהגעתי לתוצאה הרצויה. תהליך הכתיבה היה ארוך אף יותר מתהליך השרטוט והעיצוב של התכשיט.
מאוד חשוב לי התוכן והאמירה שעומדת מאחורי כל תכשיט, כך שכל מי שעונדת את התכשיט תתחבר למשמעות שלו ותמצא שם את האני הפנימי שלה.
קיבלתי המון תגובות חיוביות ומרגשות, נחשפתי לסיפורים מדהימים שלקוחות שיתפו אותי בהם והבנתי כמה כוחות נפש יש בכל אחת ואחת מאיתנו.
אנחנו יכולות להשיג כל מה שנרצה אם רק נאמין ונדחף את עצמנו בכל יום ויום ובמקביל חשוב גם לדעת לעצור קצת, להוריד את הרגל מהגז ולהנות מהקיים.
אנחנו צריכות להנות מהרגעים היפים של החיים ולנצור את החוויות שלנו, להנות מהשבט שלנו שתמיד פה איתנו, לצחוק בקול רם עד שכואבת הבטן והפנים שלנו נמתחות, ולהבין שאם דלת אחת נסגרה בחיינו כניראה זו לא הדלת שלנו ותיפתח אחת אחרת, כזו שמתאימה לנו.


 
x

#{title}

#{text}

#{price}