אנשים טובים באמצע הדרך

אנשים טובים באמצע הדרך

זה קרה בתחילת גל טרור הבלונים בששרפו לנו את השדות בעוטף ישראל לפני מס' שנים.
אני זוכרת שהייתה לי ערנות גבוהה באותה תקופה והייתי מסתכלת לשמיים לא מעט, לא כדי להנות מהנוף הנפלא בארץ שלנו אלא כדי לחפש בלונים ועפיפונים ששורפים את השדות ויבול שלנו.
באחת הנסיעות שלנו בדרך הביתה ראיתי עפיפון גדול יורד מהשמיים לכיון אחד השדות, אמרתי לאיתי שיעצור בצד כדי שנוכל לאתר את מקום הנפילה ולהודיע למוקד, ירדנו מהרכב ותיצפתנו על מיקום הנפילה תוך שהרבש"צ (רכז ביטחון שוטף) מדבר איתי בטלפון כדי לקבל הכוונה.
בזמן שאנחנו ממתינים לרבש"צ ראיתי שמגיע לכיוון שלנו רועה צאן בדואי, הוא התקרב, בירך אותנו לשלום והציג את עצמו בשם יונס, רועה צאן שגר ממש כמה עשרות מטרים ממקום נפילת העפיפון, הוא סיפר לנו בעברית מצויינת שהוא רואה המון עפיפונים ומדווח עליהם למוקד והבנתי שהוא מכיר באזור שלנו לא מעט אנשי ביטחון ועוזר להם כמו במצבים כאלו.
הרבש"צ הגיע, לקח את העפיפון לאחר שווידא שהוא לא ממולכד ופרס אותו כדי שיונס יוכל לתרגם לנו מה רשום בערבית, יונס תרגם את מה שרשום, המשכנו לדבר קצת ונפרדנו לשלום.

מספר שבועות לאחר מכן יצאתי לצילומים באזור וראיתי עדר כבשים ועזים, שאלתי מרחוק את הרועה צאן אם אפשר לצלם והוא אמר שאני יכולה לצלם בשמחה, תוך כדי הצילומים התקדמתי לכיון שלו וראיתי שזה יונס, הוא זיהה אותי ואת איתי מיד.
דברנו כשעה ויונס שהתגלה כאיש שיחה נהדר הזמין אותנו לשתות אצלו תה בפעם הבאה שנהיה בסביבה, לאחר מס' שבועות נוספים ישבנו אצלו במאהל עם גיסי שהגיע לביקור מחו"ל ושתינו תה מתוק מתוק בדיוק כמו שבדואים יודעים להכין וכך זכיתי להכיר תרבות נוספת. מאז, יונס הפך לידיד משפחה, מידי פעם אנחנו הולכים יחד בשדה עם הכבשים וזוכים לטעום מהחיים של פעם.
יונס מלמד אותנו להכיר צמחי בר אכילים, מסביר לנו בפירוט רב, תוך שהוא מתבל את ההסבר בערבית, על התכונות של כל צמח ואיך ניתן להשתמש בו לצורכי מרפא, מאכל וחליטות, הוא הסביר לי על עונת הגז שעושים לכבשים ואיך פעם הם היו מכינים מהם אוהלים ושטיחים, וגרם לי להזכר בזמנים שאמא שלי הייתה מספרת לי בעיניים נוצצות על הילדות שלה בישראל של שנות ה 50-60, איך היא הלכה לעבוד עם הוריה בשדה החקלאי שלהם בבוקר מוקדם לפני ההסעה לבית הספר, היא אמרה לי שלמרות שהיה להם מעט הם היו מאושרים, בעיקר כי לכולם היה כמעט אותו הדבר.

בסופר בזמן שאמא שלי הייתה ממלאת שקית בעגבניות אני דמיינתי איך מגדלים אותם ומי קטף עבורנו את העגבניות.
יום אחד ראיתי בטלויזיה פרסומת של חומוס תוך שמראים את החקלאי בשדה עם הגידולי חומוס, הסתכלתי בעיניים פעורות ונפעמתי, הרי מעולם לא ראיתי איך חומוס גדל, הכרתי אותו רק כממרח בתוך קופסא או מקסימום כגרגירים בחריימה של ערב שבת.
השיא היה כשראיתי כתבה על מצב החקלאים במדינה וראיינו חקלאי שגידל חצילים, ברגע הזה כל כך התלהבתי שאמרתי לעצמי שיום יבוא ואני אגדל גם אגדל חצילים, הייתי אז בת 12 בערך.
לא תיארתי לעצמי שהמשאלה תהפוך למציאות ושאני אהפוך לחקלאית קטנה שתגדל גינת ירק עם מגוון גדול של ירקות, פירות ועשבי תיבול.
מאז שעברנו לפה בכל פעם שהייתי פוגשת חקלאי הייתי מציפה אותו בשאלות ולומדת המון, לשמחתי כל החקלאים שפגשתי היו סבלניים ונחמדים ועם הזמן רכשתי חברויות עם חקלאים לשעבר וחקלאים בהווה.

כשהילדים שלי היו חוזרים הביתה לאחר משחק עם חברים בשכונה לעיתים הם היו מביאים אריזה של עגבניות, קולורבי, פרחים, פלפלים ועוד המון דברים טובים שהעובדים התאילנדים היו נותנים להם בדרכם חזרה מהשדה כשהיו עוברים ליד הבית שלנו עם הטרקטור והסחורה הטרייה. עם הזמן הכרתי את חלקם כשהייתי יוצאת לטיול בוקר עם הכלבים ליד החממות פרחים, בהתחלה כשהייתי פוגשת אותם היינו מברכים אחד את השנייה לשלום ועם הזמן החלפנו גם כמה מילים וכך זכיתי להכיר קצת את העולם שלהם, לשמוע על הנופים הפראיים במדינה שלהם, על דרכי המחייה שלהם ועל הגעגועים למשפחה, ולמרות הקושי שלהם בניתוק מהמשפחה הם תמיד נראים לי אנשים חייכנים ושמחים, בכל פעם שהייתי מסתכלת עליהם מהצד בזמן קטיף הפרחים ראיתי אותם מדברים, צוחקים ולעיתים גם שרים וחשבתי לעצמי כמה זה חשוב שיש קהילה, קהילה היא משפחה שנייה.

אם יש לכם גם חוויות מהיכרות עם אנשים מתרבויות שונות או אנשים שפגשתם באמצע הדרך אשמח שתשתפו אותי בתגובות למטה.
ותזכרו "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" דר' סוס.

#{title}